ליווי חולים ומשפחות תמר חרפ"ק
לאחרונה שמעתי שני משפטים שעוררו בי מחשבה:
מי שאוהב אותך לא יעזוב אותך גם אם יש לו 100 סיבות לעשות כך. הוא ימצא סיבה אחת להישאר.
והשני אוהבים אותנו כשאנו נולדים. אוהבים אותנו כשאנו מתים. בין שתי הנקודות צריך להסתדר.
לפני 27 שנים שכלתי את בן זוגי שהיה אהבת חיי . הייתי בת 28, באחת נגדעו כל חלומותינו ותוכניות חיינו הרגשתי שעולמי חרב עלי ובתוך המציאות הזו הייתי צריכה לאסוף את שברי חיי ורסיסי נשמתי ולהמשיך לחיות. הייתי צריכה למצוא סיבה – למה דווקא לי…. למה עכשיו ?
חיי התנהלו בצירים מקבילים. התמודדתי עם מחלת הסרטן ונאבקתי על חיי ובה בעת לא רציתי להיות נוכחת כאן. הכאב הן הפיזי והן הרגשי היו בלתי נסבלים.
בחיפושים אחר הסיבות נחשפתי לפילוסופיות שונות. במשך הזמן הכרתי את שיטת מח אחד ששינתה את חיי ואפשרה לי להחזיר את השליטה בחיי . למדתי שכל יום מחדש אני צריכה לבחור בחיים.
הבנתי שהתמודדות עם הסרטן היא שעור בחיים ,והשאלה הנכונה היא מה למדתי על עצמי בעקבות הסרטן. הבנתי שלכל אחד מאיתנו יש יעוד ותפקיד בעולם הזה, כל עוד לא סיימנו אותו אנחנו עדיין כאן, וגם אם מצבו של הגוף הפיזי בכי רע ,למדתי שכשהגוף המנטלי והרגשי חזקים ,הגוף מצליח ל"משוך את העגלה" וברגע שאנו מסיימים את תפקידנו אין זה חשוב איך וממה נמות.
מחשבה זו נתנה לי נחמה ויכולתי להבין שבן זוגי כנראה סיים את תפקידו בעולם הזה, ולמרות גילו הצעיר הוא חי ומת בדיוק כמו שרצה. למדתי לקבל את הכאב הפיזי והרגשי כבן לוויה.
בשנת 98 הגעתי לטיפול בגרמניה. הרופא שטיפל בי (אחרי תחקיר מעמיק) אמר לי שעד שאני לא אשתף אנשים בידע שלי לא אחלים. תודות לו אני מקדישה חלק נכבד מזמני ללמד ולהכשיר מטפלים בשיטת מח אחד ובחרתי לטפל בטראומות .
חלק מעבודתי הוא ליווי של חולי סרטן ומשפחותיהם במסע הזה. מאחר ואני מאמינה שהיכולת להבריא או לוותר ולמות נמצאת בידי האדם עצמו ולא בידי רופאים/ טיפולים כאלו ואחרים.
כשאנו מתמודדים עם סכנת חיים ממשית המשפחה מתנהלת לפעמים בצירים מקבילים.
האדם עצמו מתמודד עם פחד מוות -האינסטינקט של הגוף להיאחז בחיים , ועם הפחד למות – התמודדות רגשית.
מחד, לחולה / למתמודד אין ברירה הוא צריך לבחור להילחם או לוותר אבל לא תמיד קל לחשוב ולהתמודד עם הפחדים , עם המחשבה "איך יסתדרו בלעדינו ?" יש דברים שלא נעים להגיד שלא יחשבו שוויתרנו, יחד עם זאת קיימים מצבים שהאדם אומר לעצמו "לא בכל מחיר שווה להמשיך ולסבול" לפעמים אנחנו פשוט רוצים שישחררו אותנו.
מאידך המשפחה שצריכה להמשיך ולתפקד, לתמוך, ולפעמים לקבל את בחירת החולה גם אם דעותיהם שונה.
רצוי ,כדאי, ואפשר לעשות סגירת מעגלים עוד בחיים , זה תפקידו של המלווה ,להנחות את הנפשות הפועלות לתת מענה לצרכים השונים של בני המשפחה על מנת שכל רצונותיהם יכובדו עד כמה שאפשר ולא נחיה בתחושה של החמצה, זה משמעותי עוד יותר כשיש ילדים קטנים וצריך להשאיר אותם עם מספיק זיכרונות חרף המירוץ נגד הזמן.
לא אחת אנשים נמנעים מלדבר על צוואות, איך הם רוצים למות ואיפה להיקבר, אך עדיין המתמודד עצמו ימשיך להעסיק את מוחו בנושאים אלו (אך טבעי)
דמו בנפשכם שיש לנו יכולת להתחיל כל יום מחדש את היום עם 100% אנרגיה . אם השארנו 30% במריבה עם קרוב ו 10% בסידורים שונים משמע הדבר שאני מתחילה את היום רק עם 60% זו פריבילגיה שאדם חולה לא יכול להרשות לעצמו. על האדם החולה מוטלת האחריות לעשות כל שביכולתו על מנת לגייס 100% לטובת החלמתו
אנחנו החולים/ המתמודדים והמחלימים, חיים כל יום כאילו זה היום האחרון שלנו פה, על מנת לקום בבקר ולגלות שקיבלנו יום נוסף ,שכן ההתמודדות עם הסרטן מעמתת אותנו עם הידיעה שאין יותר שום דבר שהוא מובן מאליו.
אני מודה על הזכות ללות אנשים בתהליכים אלה
בברכת בריאות שלמה